טור, חושן משפט של״ה

מהדורה: חושן משפט, וילנה תרכ"ג

« טור Choshen Mishpat 334 טור Choshen Mishpat 336 »

1 בית יוסף פתח ↗

השוכר הפועל למלאכה ידועה כגון לעדור ונשלמה בחצי היום אם יש לו מלאכה כמותה או קלה ממנה צריך לעשות לו וכו' אבל אינו כופהו לעשות הכבדה ממנה וכו' אם הוא אדם שהבטלה קשה לו נותן לו שכרו משלם בריש פרק האומנין בבא מציעא עז: אמר האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתיה בפלגיה דיומא אי אית ליה עבידתיה דניחא ליה מינה יהיב להו אי נמי דכוותה מפקיד להו דקשה מינה לא מפקיד להו ונותן להם שכרם משלם אמאי וליתיב להו כפועל בטל כי קאמר רבא באוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי ופרש"י אכלוסי דמחוזא. במחוזא שהיא עירו של רבא היו בני אדם הרגילין לשאת משאות תמיד וכשיושבים בטלים קשה להן. וכבר נתבאר בסימן שקודם זה שהכריחו הרמב"ן ז"ל דמיירי בשכרו למלאכה ידוע וכ"כ הרא"ש וז"ל האי מאן דאגר אגירא לעבידתא פירוש למלאכה ידועה שהזכיר להן או ניכוש או עידור אבל אם שכרם למלאכה בסתם יכול לשנות ממלאכה קלה למלאכה כבדה וכ"כ ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות בשם הרשב"א דכי אמרינן דוקא כמותה אבל קשה ממנה לא דוקא בשא"ל בפירוש כששכרם למלאכה זו הא סתמא אע"פ שמסר להם זו בבקר כשנשלמה מפקיד להם אפילו קשה ממנה שהרי אם היה רוצה היה מוסר להם קשה בבקר עכ"ל ועי' במה שכתבתי בסוף סי' שקודם זה בשם המרדכי:ומ"ש ודוקא שלא הראה לו המלאכה תחלה אבל אם הראה אותה לו וראה שלא היה בה מלאכת יום ולא התנה אינו נותן לו כלום לאחר ששלמה כדפיר' לעיל בסי' של"ד שכל מה ששניהם יודעים יש לו לפועל להתנות:ומ"ש ואם שכרו סתם למלאכת יום אחד יכול לשנותו ממלאכה קלה לכבדה כבר נתבאר בסמוך עיין במהרי"ק סימן קי"ב:

1 פרישה פתח ↗

השוכר את הפועל למלאכה ידועה כו' ג"ז בב"מ דף ע"ז ז"ל ואמר רבא מהאי כו' ע"כ הביא הב"ח דקשה מיניה לא מפקיד להו ונותן להן שכרן משלם. אמאי וליתב להו פועל בטל. כי קאמר רבא באוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי עכ"ל. זהו כלל דברי רבינו ומ"ש למלאכה ידועה ר"ל שהזכיר להם ניכוש או עידור לאפוקי אם לא הזכיר להם אלא שכרם למלאכה סתם דיכול לשנות אפי' מקלה לכבידה וכמש"ר אח"ז מיד אבל כיון שהזכיר אותה מלאכה ידועה בה בה"ב הו"ל לאתנויי שבאין בה שיעור מלאכת יום דאיהו הוא דידע ולא אתני ואפסיד אנפשיה וכ"כ הרמב"ן והרא"ש: כגון מניכוש לעידור לכאורה נראה אע"פ שרש"י פי' עידור בכמה מקומות חפירה כאן אין פירושו כן אלא ר"ל מלאכה הדומה לניכוש וע"ד שאמרו בסוף ב"ק מנכשי זרעים ועודרי ירקות ופירש"י שם וז"ל ומנכשי זרעים ניטלין ירקות מביניהם ועודרי ירקות כשהן תכופות יותר מדאי כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט ע"כ ומש"ר אע"פ שאינה אותה מלאכה משום דהמנכש ירקות מבין זרעים אינו מדקדק כ"כ בעקירתן מן השורש אלא מנכשן וזורקן משא"כ בעודר זה מזה ונוטען במקום אחר דצריך כוונה יותר בעקירתן לעקרן עם שרשיהן. אבל אי פי' עידור ר"ל חפירה כבשאר מקומות ק' הלא ודאי מלאכת החפירה כבידה מניכוש ודוחק לומר משום דשניהם מלאכת שדהו נינהו. ולפי נוסחת מקצת ספרים דאית בהו כגון מעידור לניכוש לק"מ אלא דלפ"ז הו"ל לרבינו לכתוב כיון דקלה ממנה וק"ל. ועיין בי"ד סי' קס"א שם כ"ר לענין איסור ריבית ז"ל ולא יאמר עדור עמי ואנכש עמך שפעמים שהאחרת שעושה לו חבירו כבידה יותר. וכתבתי שם בפרישה שמש"ה כתב שפעמים כו' ללמדנו דאף על הרוב השנייה קלה יותר אפ"ה אסור כיון שלפעמים הוא להיפך ובזה נתיישבו שני הנוסחאות הנ"ל וק"ל: אבל אינו כופהו כו' פי' בסך שכירות שפסק עמו כבר אינו כופהו לעשות אבל אם רוצה להוסיף לו על השכירות כפי ערך כבידות המלאכה זו מהראשונה יכול לכופהו וכ"כ המרדכי והביא ב"י בסי' של"ד וכ"כ ב"י בסי' של"ג וכ"כ רמ"א בש"ע בסי' זה: שהבטלה קשה לו כגון חופר אדמה או עובדי אדמה שדרכן לטרוח הרבה ושינוי הבטלה קשה להן ע"ד כל ימי עני רעים: ודוקא שלא הראה להם כו' נראה דמיירי שלא אמר לו ששכרו לעדור על יום א' אלא שכלו סתם לעדור ולא הראו לו דאילו שכרו לעדור ליום אע"פ שהראה לו המלאכה מצי א"ל מדשכרת לי ליום סברתי שיש לך עוד מלאכה כזו במקום אחר להשלים עבודת היום ולא הוצרך רבינו לבאר זה דמילתא דפשיטא הוא ועוד שסמך על מה שהתחיל וכתב ששכרו לעדור ולא הזכיר יום:

2 בית יוסף פתח ↗

השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא נותן לו שכרו משלם תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בריש פרק האומנים. והרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות וכתב ה"ה פשוט הוא שאינו דומה להלכו חמרים ולא מצאו תבואה לפי ששם לא היה שכרן לאותו מהלך בלבד אלא ליום אחד ונתבטלו כל היום אבל זה כבר עשה מלאכתו משלם לפיכך נוטל שכרו משלם ומ"מ אם היה דבר כבד מה שיש לו להביא מנכה לו שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן אא"כ הוא מאותן אנשים שדרכן לטרוח כמבואר עכ"ל ועיין בהגהות ראשונות דמרדכי פ"ו דמציעא ובהגהות מרדכי דקידושין: ומה שאמר להביא לו קנים והלך ולא מצא וכו' ג"ז בתוספתא הנזכרת השוכר את הפועל להביא קנים ודוקרנין לכרם והלך ולא מצא נותן לו שכרו משלם ומ"ש בספרי רבי' ונותן לו שכרו כפועל בטל טעות סופר היא ואפשר שכתב כן משום דקשיא ליה על תוספתא זו תרתי למה לי וניחא ליה דבסיפא שהיא הבאת קנים ודוקרנין צריך לנכות לו שכר טרחו בהבאתו ולא ישלם לו אלא כפועל בטל ולהאי שכר קרי נותן לו שכרו משלם ורישא איירי כששכרו להביא לו שליחות בעלמא שאין טורח הבאה ונותן לו שכרו משלם כמו שהתנה עמו ממש ואינו מנכה לו כלום כתב רבי' אשר בכלל פ"ט מי ששלח בעד אשתו ולא רצתה לבא חייב לשלם לשליח :

2 דרישה פתח ↗

להביא לו שליחות כו' ז"ל הרמב"ם פ"ט דשכירות השוכר את הפועל להביא לו שליחות כו' נותן לו שכרו משלם שכרו להביא קנים מהכרם כו' נותן לו שכרו משלם שכרו להביא לו כרוב כו' נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכתב המ"מ ז"ל השוכר את הפועל כו' תוספת' והיא בהלכות פרק השוכר את האומנים ופירושא פשוט הוא שאינו דומה להלכו חמרים ולא מצאו תבואה הנזכר למעל' פי' שדינו שם שנותן לו כפועל בטל וכמש"ר ר"ס של"ג לפי ששם לא היה שוכרן לאותו מהלך לבד אלא ליום א' ונתבטלו כל היום פי' ואיך ישלם להם שכירות כל היום כיון דלא עשו בו דבר ועיין בסמוך שכתבתי עוד פי' אחר אבל זה כבר עשה מלאכתו משלם לפיכך נוטל שכרו משלם ומ"מ אם היה דבר כבד מה שיש לו להביא מנכה לו שאינו דומה בא טעון לבא ריקן ובהשגות השוכר את הפועל כו' שכרו להביא קנים לכרם כו' שכרו להביא כרוב כו' א"א כן הוא ל' התוס' אבל בגמרא דהאומנין מסיים בה אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ר"ל משלם כפועל בטל ע"ש דף ע"ו עכ"ל הראב"ד ותוספתא זו לא הובא בגמרא כלל אלא ברייתא אחריתי מביא שם וכמ"ש בס"ס זה אבל הוא מדמה לזו דהלכו חמרין שהזכרתי ששם סיימו כן וכבר ביארתי הענין בארוכה עכ"ל המגיד. ונראה דהמ"מ בא לפרש התוספתא לאפוקי מפי' הראב"ד וזהו שהתחיל השוכר את הפועל וכו' ובמ"ש וכו' קאי אכל דברי הרמב"ם עד גמירא וכתב שהם מהתוספתא כך הוא בפ"ז השוכר את הפועל כו' אבל שכר חמרין להביא לו תבואה. והלכו ולא מצאו כו' שכר את הפועלים ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל. ואינו דומה הבא טעון לבא ריקן כו' עיין בב"ח שהביא ל' התוספתא עד גמירא ובגמרא שלנו פ' האומנין הביאו רישא דתוספתא זו דהלכו חמרין להביא לו תבואה ולא מצאו נותן להן שכרן משלם ומפרש דמה שקתני התוספתא אבל אינו דומה כו' היינו דוקא שנותן לו כפועל בטל וס"ל להראב"ד כיון שגילתה לנו הגמרא דמ"ש ברישא דתוספתא שכרו משלם דל"ד קאמר אלא ר"ל כפועל בטל ודאי כל שכרו משלם שנזכר בתוספתא זו באינך בבי ג"כ פירושן כפועל בטל דמאן פליג להו ולהכי השיג על הרמב"ם דסתם דבריו ומש"ה הקדים המ"מ וכתב ז"ל ופירושו פשוט הוא שאינו דומה לחמרין שהלכו כו' ר"ל ופי' התוספתא פשוט הוא דהא דקתני בשכרו להביא לו שליחות נותן לו שכרו משלם אינו דומה לנותן לו שכרו משלם דקתני גבי הלכו חמרין אלא שכרו ממש קאמר כאן ומפרש ואזיל הטעם וכתב לפי ששם לא היה שכרו לאותו מהלך כו' ובמציעתא דשכרו להביא קנים שהוא דבר כבד גם המ"מ מסכי' דנותן לו שכרו משלם ל"ד וזהו שמסיק וכתב ז"ל ומ"מ אם היה דבר כבד כו'. אלא שיש לדקדק מה עלה על דעת הראב"ד להשוות דין הלך בשליחות להא דשכר פועלים על כל היום ואף אם לא פירשו הראב"ד ששכרו על כל היום כ"א להביא תבואה פעם א' מ"מ אינו דומה הולך בשליחות שהוא דבר שאין בו טורח כ"כ להשוכר להביא לו תבואה. והיה נראה דכ"ע ס"ל דהשוכר להביא תבואה כל היום. דאע"פ שהיה לו לקבל שכר שלם גם על ההליכה אף שלא טען אז מידי מ"מ כשלא מצא אינו נוטל עליה אלא כפועל בטל וס"ל להראב"ד דה"ה נמי אם הלך בשליחות אין לו ליטול על הליכתו שכירות אלא כפועל בטל. והמ"מ השיב דאינו דומה להולכי חמרין דשם אף שג"כ מקבל שכר על הליכתו מ"מ לא נשכרין על ההליכה אלא לעסוק בעבודתו הקשה כל היום וההליכה היתה טפילה להמלאכה ומש"ה כשלא נעשית המלאכה אינו נוטל כל שכרו לפי ערך ההליכה ועל מותר יום כפועל בטל אלא על כולו נוטל כפועל בטל. משא"כ בשכרו להביא לו שליחות דהשליחות הוא דבר קל וההליכה היא עיקר מש"ה נוטל עליה כל שכרו ובזה נתיישב הא דכתב המ"מ לפי ששם לא היו שוכרין נאותו מהלך בלבד אלא ליום א' דקשה חז"ל דהו"ל לחלק שאינו דומה ששם שכרן להביא תבואה שהוא כבד ואף אם ג"כ לא היה לו להביא כ"א פעם א' אלא ודאי ליתן טעם למה אינו מקבל שכר שלם על ההליכה בהעיקר במה שהיה לו לעשות כל היום ודו"ק. כן נ"ל ביאור דברי הרמב"ם וב"י קיצר כאן בהעתקה ובפירושו במקום שהיה לו להאריך ונראה פשוט דכוונת רבינו הוא כדעת המ"מ ומש"ה דקדק בר"ס של"ג וכתב גבי חמרין שהלכו נותן להם שכר כפועל בטל דלא רצה רבינו לסתום דבריו אלא לפרש שכן דרכו אבל הרמב"ם העתיק ל' התוספתא כצורתה כי כן דרכו על הרוב למשוך אחר ל' הגמרא וגם י"ל דס"ל גבי חמרין שהלכו ובהני בבא אחריני שלא פירשו כלום בגמרא אית לן לפרש כל חדא וחדא כפי המסתבר דהא דקתני התוספתא בכל א' שכרו משלם משום דאף אם נותן לו כפועל בטל שכרו משלם מקרי כיון דאינו דומה הבא טעון לבא ריקן א"כ זהו שכרו משלם ומ"ש ב"י כאן על מש"ר גבי קנים נותן לו שכרו כפועל בטל ט"ס הוא ע"ש ודבריו תמוהין במ"ש דט"ס הוא א"כ איך הבין דברי המגיד שהביא ב"י שם לפני זה הלא גם הוא כתב דכל מקום שמשאו כבד מנכין לו דהיינו כפועל בטל ועוד מ"ש השוכר להביא קנים משכר חמרים להביא תבואה הנזכר שם בתוספתא שנותן לו כפועל בטל אלא מחוורתא כדכתיבנא ודברי רבינו מדוקדקים היטב ומה שקיצר רבינו בסיפא דשכרו להביא לו תפוחים כו' ולא העתיק סוף ל' התוספתא דקתני בה אלא נותן לו שכרו משלם או הול"ל כפועל בטל משום דס"ל דאין בזה שום חידוש דזה כבר נלמד מדין קמא להביא לו שליחות ממקום למקום דאידי ואידי דברים קלים הן ואין טורח בשליחות ולא באה התוספתא ללמדינו בזה אלא שלא יוכל לומר טול מה שהבאת בשכרך וכמ"ש בדרישה ואף שהתוס' בב"ק דף קי"ג כתבו אהא דלהביא כרוב ודורמסקין לחולה כו' דמיירי ששכרוהו בשביל החולה פי' יותר ממה שהיה ראוי לשוכרה דהכי משמע ל' נותן לו שכרו משלם ע"כ וא"כ יש חידוש בדבר הא מסקי התוס' וכתבו שם ז"ל וצ"ל דמיירי כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה עכ"ל וא"כ חזר להיות יתר משכרו לדין שוה לשכרו ואין כאן שום חידוש וגם לא הוצרך לכתוב זה כי סמך אמה שכבר כתבו בסי' רס"ד ורס"ה ע"ש. ועל דברי התוס' תימה הוא בעיני מ"ש שכן משמע ל' שכרו משלם דמיירי בשכרו יתר ממה שהיה ראוי ליתן לו בשכרו והא גם בבות קמייתא הנ"ל קתני נותן לו שכרו משלם ואין טעם לומר שם ששכרו יותר משכרו דשם לא איירי מחולה ואדרבה בבבא זו יש ליתן יותר טוב טעם למה כתב נותן לו שכרו משלם משום דהמשלח אינו רוצה ליתן לו בסך אשר שכרו בו אפי' בדרך השכירות אלא אומר טול מה שהבאת בשכרך שאינני צריך לו מש"ה הוצרך לומר דאין שומעין לו אלא צריך ליתן לו שכרו משלם ונראה דמה"ט שינה הרמב"ם בבבא זו ולא כתב ונותן לו שכרו משלם אלא נותן כל שכרו דהיינו לאפוקי זה שנתחרט ואמר לו טול מה שהבאת בשכרך והוא פחות משכרו ונראה ליישב משום דברייתא זו שהביא הגמרא שם לא תניא שם הני בבא דרישא וברייתא אחריתי היא ולא תוספתא הנ"ל ותדע דאל"כ למה מקשה שם מהך סיפא והא גם מרישא משכרו להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא נותן לו שכרו משלם הו"ל לאקשויי שם וא"כ דייקי שפיר דבשלמא בתוספתא גילה לן ברישא דשכרו משלם ל"ד הוא שהרי כתב עלה אינו דומה הבא טעון כו' וה"ה אינך שכרו משלם הנזכר שם אחריו ג"כ פירושו כן אבל הברייתא לא הו"ל לסתום ודו"ק וע"ל רס"ד ורס"ה מ"ש עוד מזה התוספתא גם בתשובתי הארכתי ע"ש ודו"ק.

2 דרכי משה פתח ↗

כתב המרדכי פ' האומנין דף קמ"ב ע"א שליח שהיה נושא אגרת בשכר ומצא תגר וחזר בו נראה דהוי פסידא דפועל בין שהיה לשניהם לידע או שלא לידע ואם היו לבעלים לידע ולא לפועל פסידא דבע"ה ושליח זה אפי' מה שקיבל צריך להחזיר ואפי' מחצי הדרך שהלך לא יטול ולא דמי לשכר חמור ומת בחצי הדרך דהתם אילו בעי למיתי עד הכא אגרא בעו למיתב ליה אבל הכא לא נהנה כלום בשליחותיה עכ"ל וכ"ה תשובה זו בהג"מ דקדושין דף תרס"ד ע"ג אמנם בהגהות שניות דר"מ דף קנ"א ע"ב לא משמע כן.

3 בית יוסף פתח ↗

ומה שאמר להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו מת או שהבריא לא יאמר טול מה שהבאת בשכרך גם זה בתוספתא הנזכרת ואיתא בגמרא פרק הגוזל בתרא בבא קמא קטו: ומסיים בה אלא נותן לו שכרו משלם וכתבו התוס' שכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשכרו דהכי משמע לשון משלם וצ"ל דמיירי כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה עכ"ל וזה מפני מה שנתבאר בסימן רס"ד עיין בתשובות הרא"ש שכתבתי בסוף סימן של"ג: כתב הרשב"א שאלת ראובן שלחו המלך ממורסיא לטלמסין ושכר יהודי לשמשו בסך ידוע בכל הדרך ונתן לו קצת השכירות תחלה ושכרו בעדים וקנין והלכו עד קרוב לטלמסאן ונהפך רוח אחרת והחזירם לאחור עד מלכות מורסיא וראובן זה כשחזר למלכות מורסיא מת והשכיר נתעסק בו ושמשו כהוגן בחייו ובמותו והניח ראובן זה נכסים במורסיא וגם יש לו בנים בטלמסאן והשכיר בא לתבוע שכירותו ליפרע מאותן נכסים שיש לראובן במורסיא הודיעני אם אומרים שאין לו ליטול שכרו כיון שלא נגמר המהלך ואת"ל שקנה שכירותו הודיעני אם צריכים להמתין עד שיבואו היתומים אם לאו: תשובה תחלת כל דבר אני אומר שתקנת השכיר היתה אפילו לישבע וליטול מן היורשין אבל אם מת השכיר אין יורשיו נשבעין ונוטלין שלא תקנו אלא לו כדאיתא בירוש' ועוד תדע שאפילו שמת ב"ה עד שלא השלימו כל המהלך קנה השכיר שכירותו חדא דאפי' אם לא היה הדין נותן כן כיון שמנהג מפרשי ימים שם כן הכל הולך אחר המנהג. עוד שהדין נותן כן חדא דזה לא קצב עמו זמן אלא שישמשנו במהלך והרי שמשו כל שהיה חי וכשמת ותנן בפ' מי שאחזו גיטין עה: מת הבן או האב ה"ז גט אלמא אע"פ שסתם ההנקה עד תשלום ב' שנים או י"ח חדש אפ"ה כל שמת תוך הזמן ה"ז גט כיון שלא א"ל בפירוש זמן ידוע ועוד אפי' קצב עמו זמן לשמשו שנה כל שמת יכול לומר יבא ואשמשנו שהרי שם בברייתא ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים מת האב וכו' חכמים אומרים אע"פ שלא נתקיים התנאי ה"ז גט יכולה היא שתאמר תן לי אביך ואשמשנו ואע"ג דאוקימנא לה כרשב"ג ולית הלכתא כוותיה כדעת הריף דהתם הוא לגבי גט משום דלצעורא קא מכוין בהקפדה מתנה עמה אבל לגבי ממונא לא ועוד דאף בההיא אפשר דקי"ל כרשב"ג דהא מסתבר טעמיה וכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו ובירושלמי נמי משמע דר"נ סבר כרשב"ג. ועוד דבפ' האומנין בבא מציעא עט. תניא השוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך משום רבי נתן אמרו אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן ואוקימנא דוקא בספינה זו ויין זה הא ביין זה וספינה סתם אפי' לא נתן יתן דא"ל הב ההוא חמר ואנא מייתינא ספינתא וכ"ש כאן דהו"ל כטבע חמרא וקיימא ספינפא דא"ל הא ספינתא אייתה ההוא חמרא ומסתבר לי דנוטל הכל מדקתני אם לא נתן יתן ולא אמר אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקם ומיהו אם שכרו עד שיהא בטלמסאן וחיילותיה וחזרה הספינה ללכת שם היה זה חייב לשמשו בכל אותו זמן עד שיגיעו לטלמסאן נראה שמנכין לו משכרו שאינו דומה הבא טעון לבא ריקם עושה מלאכה ליושב ובטל ומ"מ בנדון שלפנינו עוד צריך לדעת אם כשחזרה הספינה למורסיא נתיאשו מלחזור ללכת עכשיו מטלמסאן אם לאו שאילו נתיאשו מלחזור עכשיו שם א"כ כבר כלה זמן שכירותו של זה ועדיין היה בע"ה קיים והיה חייב לפרעו וכיון שכן איך השכיר נוטל נשבע ונוטל דשמא פרעו בעל הבית דתנן בפ' השואל קיא. עבר זמנו אינו נשבע ונוטל אם יש עדים שתבעו הרי זה נשבע ונוטל ומפרש בגמרא קיג. לה"ק אם יש עדים שתבעו בזמנו נשבע ונוטל כנגד יום של תביעה כלומר אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד שהוא כנגד אותו יום של תביעה אבל מכאן ואילך המע"ה אבל אם הספינה חוזרת שם ואילו היה ראובן חי היה חוזר עמהם והיה שכיר זה עוד חייב לשמשו נמצא שכבר מת ראובן עד שלא הגיע זמנו והשתא הוא דנשבע ונוטל ואפי' מן היורשים וכדאיתא בירושלמי וכמו שאמרנו ולהמתין עד שיבואו היורשים אין זה בדין מכמה טעמים חדא דאפילו בחוב דעלמא אין ממתינין את הנתבע כל שהוא רחוק יותר ממהלך יום אחד כדאיתא בפ' הגוזל בתרא בבא קמא קיב: דאזיל שליחא בשלש בשבתא ואתי בארבעה ובה' בשבתא קאים בדינא ועוד השכיר העני שנשכר בפרוטה וצריך ליכנס בערב לאכול פתו ימתין עד שיבואו היתומים ועוד דהאי תוך זמנו היא וקי"ל דאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו כדאיתא בריש ב"ב ה. : %א ראובן המציא חוב לשמעון ונטל שכרו ואחר זמן נפל קלקול בחוב שיצטרך טירחא גדולה לתקנו ואמר שמעון לראובן מחוייב אתה לטרוח כי קבלת שכרך וראובן אינו רוצה עיין בתרומת הדשן סי' שכ"ד ודבריו מגומגמים בעיני:

3 דרכי משה פתח ↗

וע"ל סי' של"ד מדין זה גבי השוכר בית ומת בחצי הזמן בריש הגהמ"ר דקדושין ראובן ששכר שמעון להשתדל כנגדו נגד השר וכן עשה ואח"כ אמר שמחמת יראה עשה שלא יקלקל חובו חייב ליתן לו שכרו ומה שהיה בלבו משום יראה דברים שבלב אינן דברים.

1 השוכר את הפועל למלאכה ידועה כגון לעדור או לנכש ונשלמה בחצי היום אם יש לו מלאכה כמותה או קלה ממנה צריך לעשות לו אע"פ שאינו עושה מלאכה ממש כגון מעידור לניכוש כיון שאינה כבדה ממנה אבל אינו כופהו לעשות הכבדה ממנה ונותן לו מחצי היום ואילך כפועל בטל ואם הוא אדם שהבטלה קשה לו נותן לו שכרו משלם ודוקא שלא הראה לו המלאכה תחלה אבל אם הראה אותה לו וראה שלא היה בה מלאכת יום ולא התנה אינו נותן לו כלום לאחר ששלמה כדפרישית לעיל דכל מה ששניהם יודעים יש לו לפועל להתנות ואם שכרו סתם למלאכת יום אחד יכול לשנותו ממלאכה קלה לכבדה:

2 השוכר הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא נותן לו שכרו משלם להביא לו קנים והלך ולא מצא נותן לו שכרו כפועל בטל:

3 להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו ומת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך:

1 ב"ח פתח ↗

השוכר הפועל למלאכה יודוע כגון לעדור וכו' מימרא דרבא ר"פ האומנים האי מאן דאגיר אגירי לעבידתא ושלי' עבידתא בפלגא דיומא אי איתא עבידתא דניחא ליה מינה יהיב להו א"נ דכוותה מפקיד להו וכו' וכתב הרא"ש דהיינו בשכרו למלאכה ידועה אבל בשכרו למלאכה בסתם יכול לשנות ממלאכה קלה למלאכה כבדה עכ"ל וכ"כ ב"י ע"ש שאר מפרשים וז"ש רבי' השוכר הפועל למלאכה ידועה וכו'. דאילו בשכרו למלאכה בסתם כופיהו לעשות כבדה ממנה שהרי אם רצה היה מוסר לו הקשה בתחלה וכמ"ש בסמוך ואם שכרו סתם וכו':

2 ב"ח פתח ↗

השוכר הפועל וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בר"פ האומנין השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך לו ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא קנים ודוקרנים לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ורמונים ודומרסקין לחולה ובא ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם ומפרש רבינו דמציעתא להביא לו קנים אינו נותן לו אלא כפועל בטל דאל"כ קשיא הך ברייתא דרבי דוסא דתניא נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם דהכא נמי הו"ל להביא קנים ודוקרנין ובא ריקם אלא הך מציעתא תנא לישנא קטיעא כאילו אמר להדיא נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה הבא טעון וכו' כדקתני בהך ברייתא דר' דוסא אבל רישא דלא הלך אלא לשליחות שאין בו טורח הבאה כגון להביא אגרת וכיוצא חייב לשלם לו כמו שהתנה עמו ממש ואינו מנכה לו כלום: כתוב במרדכי פ' האומנים שליח שהיה נושא אגרות בשכר ומצא תגר וחזר נראה דהוי פסידא דפועל בין היה לשניהם לידע האונס וכו' אבל הכא לא נהנה כלום ודומה לספינה זו ויין סתם דפריך תלמודא מה שנתן אמאי לא יטול עכ"ל. ומדברי הרב בש"ע נראה דמפרש תגר סוחר כלומר שהשליח פגע ומצא זה שאליו נשלחו האגרות וחזר השליח כיון דאליו נשלחו האיגרות ותימא לפי זה למה פסק דהוי פסידא דפועל כיון שהבע"ה לא נהנה כלום הלא בשולח להביא תפוחים לחולה אע"פ שהבריא או מת ולא נהנה כלום צריך ליתן לו שכרו משלם והכא נמי צריך לשלם לו מה שהלך בחצי הדרך ותו דלפי' הרב מהו זה שבסוף הגהות מרדכי דמציעא ד"ק בסימן תרמ"א כתב על פסק זה דמצא תגר וז"ל ולי הכותב לא נראה מהא דאמרינן בפרק הזהב בני העיר ששקלו שקליהן ונגנבו או שאבדו מידי השלוחין וקאמר נשבעין שלוחין ליטול שכרן מבני העיר אלמא אע"ג דאין נהנין בני העיר שהרי צריכין לשקלים אחרים אפ"ה נוטלין שכרן וכו' ע"ש אלמא דמצאו תגר גרסינן פי' שמצאו לשליח בדרך בעל מלחמה שקורין אותו בל"א בעל תיגרא ולקח ממנו כל אשר היה בידו וגם האגרת לקח ממנו ולכן חזר השליח ועל כן השיג בהגה"ה ואמר דאע"ג שהגיעו אונס בדרך שנאבד האגרת לא הפסיד שכרו גם מהרו"ך כתב כיוצא בזה וכן הוא האמת דכשמצא השליח בדרך מי שנשתלח אליו לא הפסיד שכרו אבל אם נאנס בדרך שגזלו מידו האגרת לא יטול וכן פסק בהגהות מרדכי דקידושין שליח שהיה נושא האגרות בשליחות ונאנס נראה דלא יטול כלום עכ"ל. ומה שהקשה בהגהות מההיא דבני העיר ששקלו שקליהן וכו'. הלא הוא בעצמו כתב דיש לחלק:

2 פרישה פתח ↗

השוכר את הפועל כו' עבד"ר: להביא לו קנים כו' כיון דהן דבר כבד יש לו לנכות בשכרן ולא ישלם לו אלא כפועל בטל דומיא דשכר חמרים להביא תבואה ולא מצאו שכתב לעיל ר"ס של"ג דנותן להם שכרן כפועל בטל. וגם בתוספתא קתני שם שני הדינים ואין זה נלמד מההיא דחמרין דה"מ דשאני התם דשכרן על כל היום והלך ולא מצאן ואין שייך לומר שיתנו לו שכירות כל היום משא"כ זה דשכרן על הבאת קנים פ"א דהו"א דיתנו לו קמ"ל ועד"ר:

3 פרישה פתח ↗

לא יאמר לו טול מה כו' פי' אלא נותן לו שכרו משלם ולא הוצרך לפרשו דפשוט הוא דהא עשה מה שהיה לו לעשות ועיין דרישה:

« טור Choshen Mishpat 334 טור Choshen Mishpat 336 »